הפורום

עיתון החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית – סטודנטים מדברים על תקשורת. בלי צנזורה ובלי בושה.

הגלולה המרה

רוני שקדי

כואב לה. היא כבר שבועיים מסתובבת עם בחילות, והראש מסתובב לא פחות. זה תוקף אותה בדרך לסופר-מרקט, בבוקר במיטה ולפעמים גם ממש שנייה לפני שהיא יוצאת מהבית. זה מטריף, כי היית יכולה לחשוב שעם כל-כך הרבה בחילות לפחות ייצא מזה איזה משהו. אולי איזו דיאטה טובה, קצת חוסר תיאבון… אבל גם התיאבון בשחקים, והחשקים, הם לא נחים לרגע..

ויותר מהכל, לא יוצא לה מהראש הכדור ההוא, שהיא שכחה אז לקחת, בחמישי בערב. נו בחמישי שעבר-שעבר, כשהיא נשארה במשרד עד מאוחר עם כל הניירת הבלתי-נגמרת של התקופה הזאת של השנה, ממש לפני החגים. איך היא הצליחה לשכוח…

אחח! עוד התכווצות.

הלוואי, הלוואי שזה האוכל מהמסעדה ההיא. שזה איזה קלקול קיבה ארור, איזה משהו שעוד אדוויל אחד יעביר בכייף. זה חייב להיות זה, כי אם זה לא זה…

זה בטח האוכל מהתאילנדי ההוא שם בפינה. היה לו ריח נורא מוזר.

גם קייט אמרה.

אני בתא עכשיו, והוא מחניק ומסריח בדיוק במידה שהיית מצפה שתא של שירותים ציבוריים בקיוסק יהיה. ואם זה לא מספיק אני גם יושבת על האסלה, מעל גליל שלם של נייר טואלט שפרסתי מתחתיי. מי היה מאמין. אני, הדבר הכי סטרילי, אובססיבי ופרנואידי שקיים בכדור הזה, יושבת על אסלה בשירותים ציבוריים, ולא מפסיקה לרעוד, בלי שום קשר לבקטריות. פמלה לוחצת מבחוץ ולא מפסיקה לדפוק על הדלת, וזה מתחיל לעלות לי על העצבים. למה לעזאזל הייתי צריכה לספר לה ! תמיד אני אומרת שהפעם אני לא אשתף, הפעם אני אצליח לסתום את הפה, והיא מדברת איתי ופשוט מוציאה ממני איכשהו את כל הפרטים. הכלבה הערמומית הזאת… אי-אפשר איתה ואי-אפשר בלעדיה.

"נו כבר!! מה כתוב?!" היא נותנת עוד דפיקה אחרונה לדלת, שמעירה אותי מהמחשבות.

הרגליים שלי עדיין רועדות מעצמן, כשאני מעיפה מבט אל עבר המקל. שני פסים אדומים. שני פסים אדומים, זה מה שיש. מה לעזאזל היה כתוב שם שזה אומר?

"שני פסים!" אני צועקת לבחוץ.

"שני פסים אדומים"…

דווקא עכשיו היא החליטה להיות שקטה.

"פמלה! יש שני פסים אדומים, את שומעת?"

נשבעת בכל היקר לי, שזה בית-החולים הכי מתוקתק שראיתי מימי.

האריחים על הקיר פה יותר יפים מאלה שבבית שלי, בלב ליבו של ברמינגהאם. היית מאמינים? ואני ממש לא מדברת על הפרברים…

באמת מעניין כמה אימא שילמה להם.

אני לא יודעת מה הם נתנו לי, אבל זה חומר טוב. ממש-ממש טוב.

כמעט הפסקתי לגמרי להרגיש את כל מה שהולך לי שם למטה. אני מרגישה רק נמלים, נימול משונה כזה מאזור הגב ועד הרגליים. הכל נמלים ואני על ענן, מנותקת.

סיממו אותי טוב האחיות האלה.

מעניין, באמת מעניין כמה אימא שילמה להם.

"אימא.."

אני קוראת, אבל לא בטוחה אם מספיק בקול, או שרק אני שמעתי.

"אימא" –

"כן, מתוקה, אני פה אהובה שלי" אימא עונה לי בקול הרך, המלטף שלה.

אני מתחילה לבכות.

"אוי, מסכנה שלי, דיי, דיי"

"אני לא רוצה, אימא"

"אני יודעת, אהובה, אני יודעת" אימא מחבקת אותי.

"אני לא רוצה, אני באמת לא רוצה אותו…" אני ממלמלת, נגעלת מעצמי.

הטשטוש גומר אותי, אני מרגישה שאני טובעת לאט-לאט בתוך ים דוחה ודביק של דמעות.

"אני אשנא אותו, אימא, זה לא פייר, זה לא פייר כלפיו"

אימא קמה פתאום מהמיטה ומכריזה שהיא הולכת להביא לי מים. היא מתרחקת ממני ואני מהר מאוד מתמלאת באימה.

הרופא אמר שהפתיחה נראית טוב, שכבר בקרוב ממש התינוק ייצא.

השטן הזה ייצא ממני, ומה אז, מה יהיה אז.

אני כל-כך מפחדת, כל-כך מפחדת שהוא יהיה דומה לאבא שלו.

אני לא אוכל, אני פשוט לא אהיה מסוגלת להסתכל לו בעיניים, בחיים. על מה שאבא שלו עשה, הבן-זונה הזה… אם רק הייתי יודעת איך הוא נראה, כדי לדעת אם לשנוא את התינוק הזה, אם הוא דומה לו…

הלוואי שהוא יהיה דומה לאימא. הלוואי שהוא יהיה דומה לאימא והוא יהיה מלאך, ואני אספר לו יום אחד, כשהוא יהיה מספיק גדול, שנכנסתי להריון מסנטה קלאוס. אני אספר לו שסנטה הביא לי אותו מתנה. רק שלא יהיה דומה לו, שיהיה דומה לסנטה, שיהיה לו זקן לבן ויפה…

"אחות! אחות! אני צריכה עוד קצת מהדבר הזה שנתת לי, רק עוד קצת, אני מתחננת!"

אז יצא לכם במקרה לשמוע בחודש האחרון את המילה "אלבמה", אולי?

או להציץ באיזה פרק מהסדרה הפופולרית "סיפורה של שפחה", סתם ככה, בין המבחנים, המשמרות או המטלות..?

כי אם תחברו בין השניים, יש סיכוי טוב מאוד שתצליחו להבין בדיוק בדרך לאן העולם שלנו כרגע. או לפחות להפנים את הכיוון אליו הולכת בצעדי ענק מדינה אחת מרוחקת, במחוז ג'פרסון, לב ליבה של ארה"ב.

הבעיה היא, שלא מדובר בעוד פרק, עוד שמועה, או עוד איזו תחזית קודרת לעתיד.

מדובר אשכרה בכאן ועכשיו, במה שהולך בזה הרגע בתוך תוכה של מדינת אלבמה.

היי, חכו רגע! קיבלתי דיווח שגם מיזורי הצטרפה לחגיגה. את מיזורי אתם בטח מכירים…?

בכל מקרה,

שתי המדינות הלא כל-כך קטנות האלה, שנמצאות בפדרציה הלא כל-כך קטנה הזאת שנקראת ארצות הברית, העבירו לאחרונה חוק חדש, שאוסר על הפלות.

מה זאת אומרת, אתם שואלים?

מה שזה אומר, ואני מצטטת, זה שאושר חוק "שאוסר על הפלות אחרי השבוע השמיני להיריון, וקובע מאסר של חמש עד 15 שנים לרופאים שיבצעו את ההליך. החוק מתיר החרגה במקרים רפואיים, אך לא עבור נשים שהרו מאונס או מגילוי עריות".

אתם בטח קצת מבולבלים עכשיו, כי, איך זה יכול להיות..? ארצות הברית היא הרי בירת הליברליזם, מחוז החופש וחירות האדם העולמית, למה שדבר כזה יתאפשר…

אז אחסוך לכם את המאמץ, כי כבר הייתי שם, ואין פה תשובה טובה. באמת שאין.

נראה שהעולם שלנו קצת איבד את זה, והתפקיד שלנו להתעורר עכשיו ולעצור את זה, לפני שמאוחר מדי.

פה מגיעה הבקשה שלי.

אני פונה בזאת לכל הגברים, הנשים ובני האדם באשר הם.

אל תהיו אדישים.

לאדם מגיע חופש מלא על הגוף שלו, זה הדבר הכי בסיסי, הגיוני וטבעי שיכול להיות.

אני לא מסוגלת אפילו להעלות על דעתי שאישה שעברה טראומה נוראית תצטרך לשאת איתה את ההשלכות של זה לאורך כל חייה, ולעבור את הייסורים האיומים האלה, רק כי גבר עתיר פריווילגיה, פרימיטיביות ובורות קבע לה בחוק שכך צריך.

אישה חייבת להיות אחראית לגורלה, אחרת אני כבר עכשיו משנה מגדר, או לוקחת טיסה ישירה לחלל.

אל תתנו לזה יד, אל תבלעו את הגלולה המרה הזאת, תחת צידוקים מתייפים.

אל תתנו לאנשים לתעתע בכם, רק כי הם יכולים, וכי יש להם את הכוח. ויותר מכל, אל תסכימו לקחת חלק בעולם כה מעוות.

בתור בני אדם, תעמדו לצידנו הנשים ותמחו איתנו, על כך שמגיע לנו חופש מלא על הגוף שלנו, החופש לבחור.

תחשבו על אימא שלכם, על הילדה שלכם, על האישה שלכם.

תחשבו על עצמכם.

אתם לא חושבים שמגיע לנו קצת יותר קרדיט?

תגובה אחת על “הגלולה המרה

  1. מור
    מאי 30, 2019

    כתבה מאוד יפה. תודה לך רוני על שאת מאירה נושאים כה חשובים בצורה שתגרום גם לאדם הכי אדיש לגלות אמפתיה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-מאי 29, 2019 על ידי ב-כללי.

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: