הפורום

עיתון החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית – סטודנטים מדברים על תקשורת. בלי צנזורה ובלי בושה.

בראשית ואנחנו

רוני שקדי

אתם קולטים, שברגע זה ממש, בעוד גנץ ממלמל עוד כמה פעמים את השם "יונית" וביבי כבר חוגג לו במשרד שלו עם סקופ חדש, "בראשית" נמצאת במבצע מטורף, כנגד כל הסיכויים, להיכנס למסלול שלה סביב הירח?

אתם קולטים, שממש-ממש עכשיו, כשפייגלין זורק עוד איזו סיסמה על לגליזציה ומרץ מתרגזים על עוד קול שחמק מהם ביעף, "בראשית" מטפסת לה אי-שם בשמים, בשקט שאנחנו יכולים רק לדמיין?

היא שטה לה שם בחלל, ואין שם שום-דבר, כלום.

אין שם ימין, אין שם שמאל, ואפילו אין שם ביבי.

אתם מתארים לעצמכם? עולם בלי ביבי?

פ-ר-ו-פ-ו-ר-צ-י-ו-ת.

זה מה שלימדה אותי השבת האחרונה.

הכל התחיל מזה שקמתי הבוקר מתוך סיוט משונה, שהאוניברסיטה הפכה את הדירה שלי במעונות לכיתה, וכל הציוד שלי הושלך לו אי-שם במחסנים של פרופסור תמיר שפר.

אם זה לא מספיק גם נכשלתי בבחינה, ואז קמתי בבהלה באמת.

הבנתי מיד, כמובן, שהסיוט נבע מהמבחן הזוועתי שעשינו אצלו בשיעור של שלישי האחרון,

מבחן שפתח לי את השבוע ובדיעבד גם סגר אותו, ברגל שמאל (ותסלחו לי על חוסר הפוליטיקלי קורקט, "ברגל ימין" פשוט לא תופס פה).

בכל-מקרה, זה היה נורא. הרגשתי מן חוסר שליטה מזעזע שהקיץ אותי משנתי והציף בי דאגות איומות.

אז הלכתי לקרוא בעיתון, כי זה מה שעושים כשרוצים לשכוח מצרות היום-יום. הם סיפרו שם שעוד 94 ימים הבחירות והם מפרסמים סקר אחרון, שלא חלילה יתעתעו בנו 93 יום לפני הבחירות, זה נורא מסוכן.

אז ישבתי שם בבוקר ורפרפתי בין עלי העיתון, בין רכילות אחת ל"כתבה חדשותית" אחרת, מנסה לבנות לעצמי איזושהי מציאות ברורה של מה שהולך בחוץ, בעולם הפוליטי.

ואז פתאום התנוסס לנגד עיני מן דיווח זוטר בעמוד האחרון, "מרחק נגיעה מהירח" ובשנייה אחת מצאתי את עצמי, בלי להשתמש באף אחד מן הצמחים של פייגלין (!), משוטטת בחלל. מסתובבת לי בין חומרים אפלים, ושום דבר לא נוגע לי – לא העיתון, לא הכתבות, לא דיווחי מזג-האוויר או זמני יציאת השבת.

המילים של אשתו של בנט התערבבו להן עם אלו של שרה, והתפזרו להן במרחב.

ופתאום לא הייתה משמעות לכל המאבקים האלה, כי יש עולם בחוץ. עולם שמציב אותנו בגודל של אמבה, במקרה הטוב, ביחס לכל מה שנמצא בו. עולם שמלא בכל כך הרבה דברים שהם לא קמפיין בחירות, או אוניברסיטה, או אפילו בני-אדם. עולם שלם.

אז עוד שלושה ימים בדיוק הבחירות ופתאום נהייתי אפתית.

וזו לא אפתיה של חוסר אכפתיות, או אדישות למה שהולך סביבי, זו אפתיות של מישהי שהבינה כמה אנחנו קטנים וכמה הבעיות שלנו אפילו לא קיימות.

למבחן משבוע שעבר אין שום משמעות בחלל, וגם לא לפוליטיקה או לעיתונות.

אנחנו כלום בחלל, מרזולוציה של "בראשית", וזה הרבה יותר טוב מכל הרעש הזה שאנחנו יוצרים פה סביבנו.

אתם קולטים שאם הייתם טסים לחלל עכשיו, הייתם חוזרים צעירים יותר מכל אלו שהשארתם כאן מאחור?

למה אנחנו בכלל מתעסקים עם כל-כך הרבה זבל שרק מזקין אותנו?

אתם קולטים שלפי תיאוריות מסוימות בפיזיקה, העולם הנפלא שסביבנו יכול בצורה ספונטנית, בכל רגע נתון, פשוט להימחק?

ואתם קולטים, יותר מהכל, שהכל זה פשוט אילוזיה, ושאנחנו רודפים את האילוזיה הזאת מבלי להתרכז שניה אחת בדבר הכי בסיסי, שהוא עצם היותנו בני-אדם בחברה משותפת, נס הבריאה מימי "בראשית", ונולדנו ונוצרנו ועכשיו פשוט תורנו לחיות?

הכל כל-כך זמני בעולם שלנו, כל כך דינמי.

במיוחד היום.

למה בכלל לבזבז את הזמן שלנו, כל הזמן, על מלחמות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-אפריל 7, 2019 על ידי ב-כללי.

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: