הפורום

עיתון החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית – סטודנטים מדברים על תקשורת. בלי צנזורה ובלי בושה.

אלופי העולם, והם שלנו

מה הקשר בין אלופי העולם בדיבייט לבין הזוכה באוסקר? ואיך תמיד גזענות תופסת את תשומת ליבינו ומפנה את אור הזרקורים דווקא לישראלי? 

כתבה מאת: שרה רובין‎
צילום: דנה גרין

הבמאי הישראלי, גיא נתיב זכה עם סרטו המרגש"skin" בפרס הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר בטקס האוסקר ה-91. . שם סרטו בתרגום חופשי לעברית הינו ״עור״. הסרט מתייחס לתופעת הגזענות בארצות הברית, בה חי מזה 5 שנים, לאחר שעזב את ארץ הולדתו, ישראל. הזוכים בתחרות הדיבייט העולמית הם רועי שולמן ואילאי קרשטדט שהתגלגלו למועדון הדיבייט של האוניברסיטה העברית כמעט במקרה.

לא פחות מאלופי העולם בתחומם ולא רק לדעתנו הישראלים. כך הם עשו את זה ואלה
הנקודות המשיקות:

תמיד כשמישהו ישראלי מנצח בתחרות עולמית בינלאומית כלשהי, הוא הופך בצורה כמעט מיידית ואוטומטית ל"שלנו", ככה זה אצלנו הישראלים. היה אפשר לראות זאת גם בטקס פרסי האוסקר כאשר גיא נתיב זכה בסרט הקצר הטוב ביותר, כאשר גיא נתיב דיבר עברית ואיחל לכל ישראל "ערב טוב" בשפת האם שלנו. הוא דיבר על היותו דור שלישי לשואה, שאיך לא- תמיד גם מחבר את כל הישראלים היהודים כמקשה אחת, תמיד נוגע ותמיד מאחד את הזוכה ואותנו העם היהודי גם יחד. האם שמו הופיע באייטם חדשותי מרכזי כלשהו טרם זכייתו? לאו דווקא. האם הישראלים הכירו את שמו ופועלו לפני שעלה לבמה וקרא בהתרגשות ״ערב טוב ישראל״? את התשובה אתם יודעים בעצמכם.
הקריאה הראשונה שניות לאחר ההכרזה הזכיה באוסקר הייתה: ״אלוהים אדירים״ תמיד
האל מוזכר ברגעי השיא (וגם השפל) בחיינו.

לעומת סיפור הכרזת הזכייה של הזוכים בדיבייט: סיפור מסובך שגם בו היה קשר לתרבות הגזענות. בסוף התחרות הייתה מחאה של הדיבייטורים האפריקאים, הם טענו ‏שהתחרות התקיימה באופן גזעני ופוגעני כלפיהם. ‏אחד הדברים שנבעו מטענות אלה היה ‏ביטול טקס חלוקת הפרסים. ‏כך מספר רועי שולמן: ״לא ידענו שניצחנו ולא ידענו מתי מכריזים על המנצחים, אז אני פשוט הלכתי לישון״.
בשעה אחת בלילה לערך, באמצע אחד החלומות, מתעורר רועי משיחה, שהתבררה להיות שיחת סקייפ. שיחת הסקייפ התקבלה מחברתו של תום. תום הינו המאמן של נבחרת הדיבייט באוניברסיטה העברית. זאת כיוון שתום, מנחה הנבחרת מהאוניברסיטה העברית לא הצליח להשיג אותו בעצמו ולבשר לו את החדשות המרעישות. השיחה שהתקבלה מחברתו של תום היא ההודעה הראשונה שבישרה לו על זכייתו. רועי שזה עתה התעורר משנתו, לא הבין את משמעות השיחה וניסה להסביר לידידתו הנרגשת, שביטלו את ההכרזה ושאין זוכים עד כה. היא חזרה על הודעתה בשמחה ואמרה שהכריזו בפייסבוק על הזכייה הפנומנלית של הנבחרת הישראלית ושל הצמד אילאי ורועי, ושהם זכו בתחרות העולמית לדיבייט, במקום הראשון. תגובתו הראשונית לאחר העיכול על הבשורה הייתה ״יאיי״ עייף במיוחד.

בשני סיפורי הזכייה לא ניתן להתעלם מענייני הגזענות ומההכרה העולמית בתופעה זו, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לרגשות האנשים אשר חווים על בשרם גזענות.
לראות את ההתפתחות של האנושות בהכרה הזאת זה פשוט ממלא את הלב. זה מרחיק את העולם המערבי מהתקיימות שואה נוספת.

אם יש משהו ש(סטודנטים) ישראלים מצטיינים בו במיוחד, הוא אומנות הוויכוח. רועי שולמן ואילאי קרשטדט הוכיחו את זה פעם נוספת וגם עשו כבוד לאוניברסיטה העברית, כשזכו השנה באליפות העולם בדיבייט שנערכה בדרום אפריקה. שולמן, בן 25, סטודנט לתואר שני בקוגניציה באוניברסיטה, מתרגל דיבייט מגיל 17. שנים של תרגול הביאו אותו לבסוף לניצחון בתחרות העולמית. אילאי, השותף לזכייה, בן 30 ובעל תואר שני במתמטיקה, היה על תקן דוקטורט במתמטיקה – אך "עזב אותו כדי להתעשר בתעשיית ההיי־טק", לדברי רועי.
לאליפות שהתקיימה בקייפטאון הגיעו נבחרות מכל העולם. בתחרות התמודדו זה מול זה נציגי אוניברסיטאות שונות מרחבי העולם בפורמט "פרלמנט בריטי", שיטת הדיבייט המקובלת בתחרויות בינלאומיות.
במסגרת הפורמט מתמודדות ארבע קבוצות בכל סיבוב דיבייט: שתי "ממשלות" ושתי "אופוזיציות". הממשלה מביאה טיעונים לעמדתה, והאופוזיציה נדרשת להביא טיעונים נגד עמדת הממשלה. את הנושא שעליו ידונו קבוצות הממשלות והאופוזיציות בדיבייט מגלים המשתתפים רק כשהם מגיעים לתחרות. יש להם רבע שעה בלבד לגבש טיעונים חזקים שיובילו לניצחון. הדיבייט מתבסס בעיקר על חשיבה מהירה ולא על ידע קודם במדע המדינה או בהיסטוריה.
הנושא בגמר אליפות העולם היה השאלה האם ה־ANC (הקונגרס הלאומי האפריקני), המפלגה שעלתה לשלטון בדרום אפריקה ב־1994 לאחר ביטול מדיניות האפרטהייד, הייתה צריכה לבקש ולקבל הטבות כלכליות נרחבות יותר ותנאים משופרים או לא. הקבוצה שייצגה את האוניברסיטה ניצחה שלוש קבוצות שייצגו אוניברסיטאות מרוסיה, מיפן וממלזיה.
באליפות היו לא פחות מתשעה סיבובים מקדימים לפני שלב הגמר. שולמן וקרשטדט התחרו בקטגוריה של דוברי אנגלית כשפה שנייה. הנושאים בתחרות היו מגוונים מאוד, ובין הנושאים שנידונו היו בנוגע לשאלה האם ארצות הברית הייתה צריכה להחליט להוציא את כוחותיה מסוריה?, האם הגנות משפטיות של דיני מלחמה צריכות לחול על טרוריסטים?, האם היינו מעדיפים לחיות בעולם שבו אנשים לא מאמינים שאהבה זו הדרך האולטימטיבית למצוא אושר? ועוד. אלוף העולם שהפך למאמן הוא חברו, תום מנור, בן 23, סטודנט למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב, הוא זה שהודיע לו על הזכייה, והוא זה שאימן אותו להצלחה.

דיבייט6.jpeg

אלוף העולם שהפך למאמן

מועדון הדיבייט של העברית קיים כבר 20 שנה. המאמן הנוכחי של הקבוצה, תום מנור, התחיל לאמן לאחר שזכה בתארי אלוף אירופה ואלוף העולם בדיבייט ב־2017. הוא מספר כי האפשרות לקדם אנשים אחרים ולעזור להם להתמקצע היא זו שגרמה לו להתחיל לאמן, ומרגיש שהוא חב את ניצחונותיו למועדון התל־אביבי שבו התאמן.

אילאי, השותף לניצחון האחרון, הגיע רק בתואר השני שלו לאימוני דיבייט. הוא מספר שהגיע במהלך הלימודים לתואר הראשון למפגש אחד של המועדון, אבל לא חשב בזמנו שדיבייט הוא כוס התה שלו. רק בשלב מאוחר יותר, בעקבות שכנועים של חבר, הגיע שוב למועדון. רועי שמע על דיבייט לראשונה באוניברסיטת תל אביב. עוד כשהיה בתיכון, והיה לו זמן פנוי, הוא לקח כמה קורסים באוניברסיטה – ושם הוא הגיע למפגש. הוא ראה במועדון הדיבייט מקום שבו סוף־סוף יוכל להתווכח וגם יוכלו לומר לו שהוא צודק.

סיפורו של תום שונה: הוא שמע על הדיבייט בכיתה י"ב כשחבר טוב שלו רצה ללכת למפגש. בהתחלה הוא היה מבועת מהאפשרות שתשעה אנשים ישבו בחדר ויחשבו למה הוא טועה. אחרי חודשיים של לימודים באוניברסיטה הוא הגיע למפגש הראשון שלו, גילה לדבריו אנשים מעניינים וכיפיים, ומאז הוא לא הפסיק להגיע למפגשי דיבייט עד עצם היום הזה.

אלופי העולם מתווכחים: האם לאפשר דו־קרב עד המוות?

בפינה אחת: רועי שולמן, אלוף העולם בדיבייט לשנת 2019. מולו: מאמנו תום מנור, שזכה באליפות העולם שנתיים לפני כן. הפגשנו את שניהם לקרב ענקים משעשע כדי שיתווכחו על השאלה: האם יש לאפשר לאנשים להילחם ביניהם עד מוות. מי ניצח? נשאיר לכם הקוראים לשפוט

רועי: "לעיתים יש עלבונות שרק המוות יכול לכפר. לדוגמה: הדייט שלך מבריזה לך לאחר שכבר קנית כרטיסים להופעה של להקה מחו"ל שעלתה 370 ש"ח, או מרצים שמורידים את הממוצע לשפל חסר תקדים של 85. הנקודה היא שקשה לנו להבין, במערכת המשפטית שלנו כיום, כמה העלבון הזה קשה לאנשים. יש אנשים שהעלבונות שלהם שווים להם יותר מחייהם. משמע – הם לא רואים ערך בחייהם אם העלבון הזה לא ישוב לקדמותו, והדרך היחידה שלהם להראות את משמעותו היא באמצעות דו־קרב. חשוב להגיד שהצד השני יכול לסרב לדו־קרב, אבל אז הוא יהיה חייב להכיר בעלבון שנעשה באופן חסר תקדים ופוגעני. לכן הטיעון שלי הוא שיש לאפשר דו־קרב כדי להביא לאנשים הללו את היכולת להשיב את כבודם האבוד".

תום: "עם כל הכבוד לעלבונות ולזכות להגן על כבודך, בואו נודה בזה – כל מה שההצעה הזאת עושה הוא שני דברים. הראשון הוא לאפשר הריגה, רצח פשוטו כמשמע, של אדם חף מפשע בלי שום מערכת משפטית, רק אם הוא הסכים לסכן את חייו כדי שלא יושפל ברמה הציבורית. אנחנו מוכנים לאבד חיים של אנשים שלא עשו שום דבר רע, רק כי מישהו אתגר אותם לדו־קרב וברגע של טעות או חולשה, בגלל לחץ של אנשים סביבם או לחץ מהסיטואציה שבה הם נמצאים, הם הסכימו לזה. טעות שהם יסבלו ממנה כל המשך חייהם הקצרים שנותרו. שנית, לא סביר להעמיד בפני אדם שתי ברירות: האחת – לסכן את חייו בדו־קרב עם אדם אחר; השנייה – להודות בכך שטעה באופן פומבי מול כולם. איזו מין בחירה זו עבור אנשים, לבחור בין הצדק הפנימי והאמת שלהם לבין ויתור על חייהם או סיכונם בצורה משמעותית. אישור ההצעה הזאת, רק כי לאנשים יש כבוד שהם רוצים להגן עליו, יהיה צעד הזוי".

רועי: "תום יכול לזלזל במושג הכבוד כמה שהוא רוצה, אך העובדה היא שכבוד קדם בהרבה לחוקים הרגילים שאנחנו בדרך כלל חושבים עליהם. כשאנשים היו חיים במבנים של שבטים בג'ונגל, היה אכפת להם מהכבוד שלהם, והצורך הבסיסי הזה מעולם לא השתנה לדעתנו. תום מתייחס לעניין כאילו על כל שטות הכי קטנה, אנשים ילכו לדו־קרב. אבל יש לשים לב לאבחנה מהי שטות קטנה ומהי לא שטות קטנה, זו לא החלטה שלנו. זו החלטה אינדיבידואלית של כל אדם לפי ערכיו. יהיה אדם שנושא מסוים יהיה בעיניו שטות קטנה, אבל עבור אדם אחר היא לא. זה כל הרעיון של דו־קרב. אם הנושא המסוים חשוב מאוד עבורי ובעיני האדם שמולי הוא שטות קטנה מאוד – אז שהצד השני יתנצל, יודה שהוא טעה והכול יהיה בסדר. אם העניין חשוב מספיק גם לי וגם לך, אז ניאבק עליו. אם חוששים שמישהו יעשה את זה בטעות או בחוסר הוגנות, יש עשרה חוקי דו־קרב מצוינים במחזה 'המילטון', וניתן לשחזר אותם בכל שלב שרוצים".

תום: "יש שתי בעיות העולות מדבריו של ידידי רועי. האחת – רועי מניח שיש כאן עניין של בחירה. אני מניח שמדובר בדו־קרב ציבורי על הכבוד, ויש עניין רב של לחץ הדדי עד כדי כפייה. כמו כן, יש הרבה מאוד שיקולים שהם רגעיים. משמע, ייתכן שהסכמתי בלהט הרוח. לא חישבתי נכון אם יש סיכוי סביר לכך שאיהרג, או שהייתי בטוח מדי בעצמי. הרי לבני אדם יש נטייה להיות אופטימיים מדי. כל טיעוניי אלה מצביעים על כך שאנשים לא באמת מסכימים לוותר על חייהם תמורת הכבוד. נוסף על כך, גם אם שני אנשים בוגרים מחליטים שהם מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון הזה, זה ממש לא אומר שאנחנו כחברה רוצים לקבל את האקט האלים הזה כחלק מהתרבות והנורמה שלנו. זה ששני אנשים החליטו שהם מסכימים לחולל פיצוץ גדול במקום כלשהו, לא אומר שההשפעה על אנשים אחרים או על הנורמות החברתיות שווה את זה, רק כי שניהם אמרו שהם מוכנים לכך".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-פברואר 28, 2019 על ידי ב-כללי.

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: