הפורום

עיתון החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית – סטודנטים מדברים על תקשורת. בלי צנזורה ובלי בושה.

מקום טוב באמצע

רוני שקדי

"מה, את שמאלנית?"

"אז לא הבנתי… את תומכת בביבי?"

"תחליטי, את בעד או נגד לארה?!"

מצאתי את עצמי שוב עומדת חסרת ישע, פי חתום.

איך דווקא אני, בחורה כל-כך סקרנית, שבולעת עיתונים לארוחת בוקר בתיאבון רב, ומשתדלת לעקוב אחרי כל חדשה ושערורייה שצצה, מוצאת עצמי פעם אחר פעם ניצבת אילמת מול שאלה שכזאת. שאלה שמצליחה להפתיע אותי ברגע, ולהכניס אותי לפאניקה לא-פרופורציונלית כל פעם מחדש. ובעודי מריצה במוחי במן סרט נע את כל הכתבות והמלל שקלטתי אלי ב-23 השנים האחרונות של חיי, נשמע פתאום צליל מתכתי וצורם באוזניי. אני חושבת שקוראים לזה אסימון:

"למה בעצם אני חייבת להחליט?"

 

התאורה התחלפה. הזרקור הופנה בצורה חדה אל עבר היריבה שלי (חברתי המסורה לספסל הלימודים), שעדיין עומדת מולי במבט משתהה ורפוי, מנסה לפענח מה עובר עלי ברגעים אלה ממש.

-"אהה, את לא חייבת, אני מניחה"…

"טוב אני ממהרת, נתראה אחר-כך".

היא זרקה בחטף ופנתה להמשיך בחייה לשיעור הבא בסוציולוגיה, כשם שלא ארע דבר.

נאלצתי להתעכב שם עוד מספר שניות כדי להציל את נשימתי שנקטעה ביחד עם המחשבה, מפעילה ניסיונות מקבילים להחזיר את עצמי לפרופורציה.

 

לכל אורך היום רדפו אותי מחשבות כמו רוח רעה וחסרת רחמים. אם אני לא חושבת שעם שלם בכללותו הוא בעייתי, או שנציג ממשלתי הוא באופן שיטתי בכל תחומי החיים לא בסדר, אז אני חסרת עמוד שידרה? האם זה שאני כבר בת 23 ועדיין ללא עמדה פוליטית ברורה, אומר משהו נבזה על זהותי? האם אני לא במקום הנכון, ומה לעזאזל חשבתי לעצמי כשבחרתי את החוג ליחסים-בינלאומיים, כשבעצם אפילו לא החלטתי עדיין באיזה צד אני, ימין או שמאל?!

 

מרוב צורך להגדיר, כבר שכחתי לרגע את המשמעות של כל העניין האמתי. חיפוש האמת.

בשנים האחרונות יצא לי להיחשף יותר ויותר לתופעת "ההקצנה" והצורך להגדיר ולהישמע, לתפוס מקום ברור ורדיקלי בעולם, אחרת אין לך משמעות. בני-אדם נוטים מטבעיותם להיאחז באמרות ששמעו בחברה, בצעקה שאבא פעם השליך לעבר הטלוויזיה ותפסה את אוזנם, לאסוף מידע וסיסמאות וללקט מהן זר שלם של עמדות נחרצות. שזה דבר נהדר.

השאלה היא מהיכן מגיע הצורך האובססיבי שלנו להגדיר את הזר הזה כ"זר חרציות-שדה שוטטות בקצירה מוקפדת", במקום להתייחס אליו כפי שהוא – אוסף של פרחים ריחניים שהחיים הניבו.

חברה, פוליטיקה, והחיים כולם – הם דבר רובדי ומורכב, שיכול להגיע משדות שונים ומערב-רב, וזה היופי שבהם.

 

לסיכום, לקראת הבחירות הקרבות מצאתי את עצמי קצת מבולבלת, והגעתי למסקנה שבלבול זה לא דבר רע. בלבול נועד להביא שאלות, ושאלות מביאות אותנו לחקור, ללמוד, ולדעת. לא לכל דבר בחיים צריכה להיות תשובה אחת נחרצת, והחיים במהותם הם דבר עמוק ומרתק. חפשו תמיד את השאלה, את האפור, את התחום שלא מדברים עליו… אולי דווקא זה יוביל אתכם לתשובות שבחיים לא חשבתם שתשמעו, ולניחוחות המיוחדים של החיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-אוקטובר 29, 2018 על ידי ב-כללי, תקשורת פוליטית.

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: