הפורום

עיתון החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית – סטודנטים מדברים על תקשורת. בלי צנזורה ובלי בושה.

לשיר ברחובות ממלכת עילם

רן זקן

אני לא האמנתי לעיני
כשראיתי מעשה כשפים
ספרי שירה קטנים על מדפים
שירי רחל ו"כוכבים בחוץ"
כמו לפני שנות אלף בקיבוץ

כבר כשנעמי שמר כתבה את השורות האלה, לפני עשרות שנים, ספרי שירה נראו כשייכים לתקופה רחוקה. את אורן עילם החלטתי לפגוש לאחר שדפדפתי במקרה בספר השירה שלו. הדף הראשון בספר היה בשוק מחנה יהודה, השני היה ברחוב כורש ואחריו ברחוב עזה, עד שלמדתי ממש לחפש את השירים שלו, משובצים ברחוב כמו נקודות חן. השירים של אורן מופצים ברחובות – על קירות, ארונות חשמל, שלטי תחנות אוטובוס ועוד. מעין ספר שירה אורבני שכזה. אבל בואו נתחיל מהתחלה.

אז איך הגעת לכתיבה?

זה התחיל בשנה ג' של בצלאל, למדתי עיצוב תעשייתי והיה לי איזשהו משבר בחיים. אני לא יכול להגיד שזאת היתה הנקודה שבה התחלתי לכתוב, כתבתי עוד קודם, אבל היה שם איזשהו טריגר. זה היה שלב שבו כל המרצים קטלו את העבודות שלי, ובסדנת כתיבה בבצלאל הייתה מישהי שחשקתי בה וממש לא שמה עלי, לא ידעתי בכלל איך להתחיל איתה.

היא כתבה שירים נורא יפים, אבל זה פשוט הרס אותי ולא היה לי מושג מה לעשות. הרגשתי שאני צריך לצעוק את התסכול והכאב שלי ברחובות. לקחתי את הטכניקה של חיתוך לייזר שהכרתי מהלימודים, ועשיתי סטנסילים נורא מדויקים של השירים שלי, עם פונט מסוים וניקוד. התחלתי לרסס, קלטתי שזה תופס חזק, והמשכתי עם זה בכל הארץ.

ולמה דווקא ברחוב, ולא באמצעים "מקובלים" יותר?

היה לי מגניב שעצם תהליך העבודה מפעיל את המרחב. אני נורא אוהב את המרחב הציבורי, אני מאוד אוהב להשפיע על אנשים ברחוב. בניגוד למשל לערבי שירה שיש בהם המון פלצנות והקהל הוא נורא מסוים ונורא מצומצם, ברחוב אתה יכול לעצור לקרוא. יש לך זמן לחשוב לאיזה מקום אתה רוצה לקחת את זה.

אז לא נמצא אותך בערבי ספוקן וורד?

 

oren

אורן עילם (צילום עצמי)

הספוקן הוא דבר מדהים, אבל הוא נורא מתאמץ; הוא ממש נועד לרגש אנשים – "אני עכשיו ארגש אתכם", ולזה אני פחות מתחבר. אני חושב ששירה זה לא בידור, זה כלי טיפולי – גם לכותב וגם לקוראים. הספוקן הוא יותר תיאטרלי ומי שעושה את זה טוב – זה מדהים. אבל אני אוהב לצעוק על קירות, לא לדקלם מול קהל המגיע במטרה מכוונת להתרגש. יש משהו מלאכותי בזה שהוא לא בשבילי. הכל קורה בלייב, הכל יכול להתפקשש. אני לא שם. באמנות רחוב לקהל יש זמן לחשוב לאן הוא לוקח את זה. הם יכולים להתרגש או באותה מידה לחשוב "הוא סתם אידיוט", אבל העיקר שהם ירגישו משהו.

הסתכלתי על העבודות שלך וראיתי שזה לא רק גרפיטי על הקירות.

נכון. אני מנסה לגלוש לתחומים נוספים של אמנות רחוב, לעשות משהו שהוא טקסטים עם אינטראקטיב, להפתיע במרחב הציבורי. בגלל זה אני משתדל להתחבר למדיומים אחרים, אני מרגיש שיש כבר אינפלציה בשירת רחוב, צריך לשחרר את זה קצת. אני אוהב את ההתעסקות בתחנות אוטובוס, במקומות שיתפסו את הקהל מופתע. אני עושה עכשיו דברים בתל-אביב במסגרת שבוע חדשנות, ויש כל מיני פרויקטים בהתהוות עם גופי תאורה, עטלפים, כל מיני דברים שאי אפשר עדיין לחשוף…

אתה מרגיש שיש התקדמות והתפתחות בהכרה לעשייה שלך?

אני לא בא במטרה לכבוש עוד ועוד קהלים. כמובן שאני לא מתרחק מזה, אבל אני בא לצעוק את שלי, להוציא את מה שאצלי בפנים. אם יש מי שיתחבר – זה מדהים מבחינתי. עשיתי הרצאת TED – הם חיפשו להביא אנשים שידברו – עברתי כמה ועדות שבהן מחליטים מי נכנס ולשמחתי עברתי אותן. לא ידעתי איך לצפות לזה אבל זה עבד מאוד טוב, באמת תפס את הקהל. ההרצאה הייתה בשני אולמות במקביל – באחד עמדתי ודיברתי ובשני הקרינו את ההרצאה בלייב. מה שמשותף בהרצאות האלה שלוקחים נושא ומרדדים אותו למצב שאפשר להעביר אותו בתשע דקות. אבל אני עשיתי את זה הפוך. דחסתי המון מידע בזמן קצר, אבל זה עבד. היה לי מאוד כיף לדבר ככה והבנתי כמה חסרה לי התקשורת הזאת בחיי היום-יום. בעיצוב התעשייתי אתה בהרבה מקרים לבד עם עצמך, וזה באמת היה שינוי מרענן.

בהקשר של הקהל הרחב, אפשר לומר שבעבר ההכרה הציבורית בשירה היתה רחבה יותר. משוררים היו איקונות, גיבורי תרבות. אנשים כמו אלתרמן, חלפי, יונה וולך – לפעמים היו שנויים במחלוקת אבל במהלך שנות הפעילות שלהם היו תמיד במרכז העניינים.

פעם היו פחות פלטפורמות, הכל היה נחלת הכלל. יונה וולך לדעתי היא לא דוגמא לדבר הזה כי היא באמת משוגעת אמיתית וצריכה לעשות שירה. אבל בוא ניקח למשל את חלפי, אם מסתכלים על השירה שלו, היא לא בדיוק שירה אלא יותר פזמונאות. יש מצב שאם הוא היה חי בתקופה שלנו, היה לו איזה עמוד פייסבוק נורא מצליח ובאותה מידה הוא היה יכול להיות קופירייטר נורא טוב. ואני לא רוצה שישתמע מזה שאני מזלזל בו, חלפי כתב נהדר והוא מצוין, אבל הוא קצת "אחר".

אלתרמן, למשל, היה סוג של רוק-סטאר בתקופתו.

אם תסתכל על זה בעיניים שלך היום, "חנה'לה התבלבלה", שהוא כתב, זאת לא ממש שירה במובן הקלאסי של המילה. זה עומר אדם. זה תפס אנשים וגרם להם לזוז. זה שאי אפשר היום לעשות משירה כסף זה יתרון וחיסרון. זה יתרון כי התחום הוא מאוד אמנותי, ומזקק ממש את המשוגעים לדבר. אבל לצד זה, מלא אנשים יכולים לכתוב שירה. זה תחום הכתיבה הכי "קל", זה לא לעצור את החיים ולכתוב ספר.

איך אתה ניגש לכתוב שיר?

oren2

שירי אהבה (צילום: אורן עילם)

אני צריך "הוק". איזשהו משפט שתופס אותי, צירוף מילים קטן, וסביבו אני בונה מין לגו כזה. לא מזמן החלטתי לעשות ויפאסנה. תפס אותי שם צירוף המילים "אישה בהרפייה" והתחלתי להרכיב סביב זה משהו, אבל זה לא היה פשוט. בכלל, כל החוויה של הויפאסנה היתה די קשה. אני הבנאדם היחיד בהיסטוריה שעשה ויפסאנה וחזר צרוד. אני צועק מתוך שינה. פתאום באמצע הלילה צעקתי "אמאאאאאאאאא", ואי אפשר לדבר ולהסביר לארבעה שאיתי בחדר מה קרה, אז פשוט חזרתי לישון והשארתי אותם המומים.

לפחות יצא מזה שיר?

התחלתי שיר על האישה הזאת. מישהי מבוגרת שבאה לעשות ויפסאנה. היא היתה עם שיער שיבה, אבל ראו שהיא היתה יפהפייה בצעירותה. היא השתטחה על מזרנים וממש ראו שהיא מחפשת מזור לכאבים שלה. אבל אני עוד צריך לעבוד עליו.

אתה גונז את מה שלא מוצלח בעיניך, או שאתה ממשיך להתעקש?

זה מאוד משתנה. לפעמים זה עובד, ולפעמים את ה"הוק" הזה אני זורק לפח ומתחיל משהו חדש. אני גם לא חושב שאני איזשהו עילוי בתחום. היתרון שלי הוא שאני מדבר להרבה אנשים ויכול לרגש הרבה סוגים של אנשים. אלה שנחשבים עילויים בשירה מדברים לספקטרום מאוד צר, ובאופן שהוא לפעמים אפילו מודע, אני לא שם.

יש קבוצות שירה כמו "ערס פואטיקה" שעוסקים בתחום מסוים. אני לא קיבלתי הזמנה לקבוצה כזאת ואני גם לא חושב שאני רוצה להיות חלק מכזה דבר. כשאתה שם אתה צריך לעמוד בסטנדרטים מסוימים. היום יש לי יותר חופש, אני יכול להבליט את עצמי בתחומים מסוימים.

מה אתה חושב על סצינת השירה בארץ? אני מרגיש שישנה תזוזה בשנים האחרונות.

הבנתי שהיה דיבור לאחרונה להכניס את עדי קיסר לתכנית הלימודים. אני חושב שזה דבר מדהים. אפשר לאהוב או לא לאהוב את השירה שלה, אבל בטח שאי אפשר לזלזל בזה, כמו שעשו חלק מהמבקרים. אני לא מת על "ערס פואטיקה", אבל אני חושב שזה מדהים אם היא תיכנס, כי כשאנחנו למדנו ספרות הביאו לנו הרבה דברים שמאוד קשה להתחבר אליהם. לא הבנו מה רוצים מאיתנו. כך שאם יכניסו את עדי קיסר ואנשים יתחברו לזה וחדוות הלמידה והשירה תגיע בעקבות זה, זה מבורך בעיניי.

אתה מתעסק בתחום שהוא לא מיינסטרים, זה לא מייאש לפעמים? 

לא הייתי אומר "מייאש". צריך פשוט להבין ולקבל את זה. שירה, בגלל שאין בה כסף, מאפשרת הרבה חופש אמנותי. אתה יכול לעשות מה שבזין שלך. צריך להיות מאוד מודע שזה לא משהו כלכלי, זה לא משלם לי את שכר הדירה. תמיד אומרים לאמנים "אל תופיעו בחינם, למרות שזה מפתה". אני חושב דווקא שלפעמים יש כוח בלשלם על האמנות שאתה עושה.

אני מניח כשאתה באמת מאמין במה שאתה עושה ויודע שזה טוב, זה יותר קל.

מה שלא מוצלח אני גונז. הבעיה היא שהרבה פעמים אני גונז יותר מדי ועובר את הגבול, ואז קשה להוציא פרויקט. כל הקטע עם השירים זה שהיה איזה "פיק" של הצלחה עם ה-Ted וכל זה. אני מרגיש שנהייתי די "מכונה", אני כבר לא מרגיש. איבדתי את ה"להרגיש את זה", ואני צריך לחזור לשם.

איך אתה חוזר לזה?

אני פשוט מנסה למצוא סיטואציות שמעוררות שיחה. כמו הריאיון הזה עכשיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-מרץ 26, 2017 על ידי ב-תרבות ובידור.

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: