הפורום

עיתון החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית – סטודנטים מדברים על תקשורת. בלי צנזורה ובלי בושה.

הסוף תמיד חורץ משפט על ההתחלה

דבורה ניומן

"המדינה נגד או.ג'יי. סימפסון" מצליחה לספר מחדש סיפור שסופו ידוע, ובכל זאת לייצר מתח כוסס ציפורניים כאילו מדובר ב"שובר שורות". הצלחת הסדרה בעידן בו שולט המתח אינה ברורה מאליה. מצד אחד לא מדובר בדרמה תקופתית או שחזור אירועים היסטוריים; מצד שני קצת מאוחר להתייחס לרצח כסיפור אקטואלי וסנסציוני, כדוגמאת "צל של אמת" המבוסס על סיפור הרצח של תאיר ראדה. דווקא החזרה לנקודה כל כך טעונה וכואבת בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית, מחזירה לקדמת הבמה סוגיות שאנו מתמודדים איתן גם היום.

בראש ובראשונה ניצבת סוגיית הגזע. על אף שזו סוגייה שכל אמריקני לבן ופרוגרסיבי ממוצע ישמח לטעון שנשארה הרחק מאחור. בחירתו של טראמפ לא רק מעמידה אותו על טעותו, אלא גם על ניתוקו מהלך הרוח של חצי מדינה. הסדרה מתייחסת לאלימות והפללה משטרתית כנגד שחורים, כפי שטען צוות ההגנה של סימפסון, נושא השב במלוא עוזו לכותרות בימינו סביב הרג שחורים צעירים חפים מפשע בידי המשטרה. לכל אלה מצטרפות הדמויות עצמן – כריסטופר דארדן, עורך הדין השחור מטעם התביעה ששאלת האפלייה המתקנת מרחפת מעל ראשו לאורך העונה וג'וני קוקרן, עורך הדין הציניקן בעל לב הזהב מטעם ההגנה, שמוכן להצית מחדש מהומות גזע בכדי להוכיח את חפותו של סימפסון.

ny-daily-news-oj

שער העיתון "ניו יורק דיילי ניוז" ביום מתן פסק הדין

סוגייה נוספת שחזרה לכותרות היא ייצוג הנשים בתקשרות. מארשה קלארק מתמודדת עם תשומת לב תקשרותית בקנה מידה עצום, בניגוד לגברים החולקים עמה את אולם בית המשפט ויוצאים ללא פגע. הלב יוצא אל אותה אישה, אמא לילדים, בעלת הישגים מרשימים במשרד התובע הראשי שמקבלת יחס מהתקשרות כמו שרק אישה יכולה לקבל. מבקרים אותה ללא הרף – על התסרוקת, על חיי המשפחה, כישורי ההורות והשיא מגיע בהדלפת תמונות העירום שלה. זה מבלי להזכיר את הדימוי של "כלבה קרת לב" שהוצמד אליה עוד לפני תחילתו של המשפט. הרי איך עוד אישה מסגולת להתקדם לתפקיד בכיר?

הסוגייה האחרונה היא תפקידה של התקשורת – הגורמת לנו להרגיש כי ישנם דברים שלא משתנים. הסדרה מדגישה את הנוכחות התקשורתית באמצעות שילוב של צילומים חדים מודרניים עם צילומים מגורענים של שנות ה-90. השילוב מחזק את התחושה כי המצלמות בתוככי בית המשפט משפיעות לא פחות מהסיקור הפרשני. התקשורת נוכחת בסדרה בעוצמות משתנות – פאנלים של פרשנים, כותרות העיתונים והשימוש שנעשה בתקשורת ככלי להפעלת לחץ על השופט וכאמצעי להטיית דעת הקהל.

לסוגיות הטעונות הללו מתווסף משחק ובימוי מדויק. תלבושות ותפאורה העושות חשק לחזור לשנות ה-90. העובדה כי הסוף ידוע מראש מאפשרת לצופה לראות את האירועים שהיא משחזרת בצורה נטולת פניות ולעבור ביתר קלות בין צידי המתרס. הצופה יכול לכעוס על התביעה, מיד לאחר מכן על ההגנה, ולהתמודד יחד עם כל אחת מהדמויות בדילמות אוניברסליות הרלוונטיות גם בימינו. היכולת הזאת גורמת לסדרה להרגיש כאילו היא פיקצייה שנכתבה בימינו. לסיכום – לכו לראות, אולי עוד נלמד מזה משהו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-דצמבר 27, 2016 על ידי ב-תרבות ובידור.

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: