הפורום

עיתון החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית – סטודנטים מדברים על תקשורת. בלי צנזורה ובלי בושה.

על אפליקציות ואינטראקציות

לינור שטיין

היא כבר בסביבה כל כך הרבה זמן, שיש סיכוי שהיא כבר "הדבר הקודם" בעולם הדייטינג, אבל אני והטינדר הכרנו בשלב יחסית מאוחר. זה התחיל מחברות שדחקו בי לפתוח חשבון, המשיך בסקרנות זהירה, ונגמר בלילה אחד של שיעמום שבו החלטתי לתת לזה ניסיון. לשם המחקר, כמובן.

אז נכנסתי לטינדר. אחרי כמה הגדרות קצרות והסכמה לחשיפה מינימלית, רק ביני ובין הטינדר שלי, התחלתי במערכת היחסים המשמעותית ביותר שתצא לי מהעסק הזה. הכוונה היא כמובן לזאת שאני מנהלת עם הטינדר עצמו. לאט לאט גיליתי לו את מה שמעולם לא גיליתי לאף אחד בישירות כזאת, אפילו לא לעצמי; אני יודעת בדיוק את מי אני אוהבת. ובעיקר את מי אני לא.

השם שלך בעברית? אנחנו כנראה לא נתאים. תמונה בבריכה עם כוס וודקה רד-בול? באמת מקורי, 20 הבחורים שלפניך דווקא הלכו על ערק אשכוליות. תמונה של בראד פיט? אמין. סלפי במלתחות של חדר הכושר? באמת? ובכלל, למי קוראים ככה, ועוד מנוקד בקמץ? בטוח יש שם עניין בעייתי עם ההורים. רגע, הוא נראה חמוד דווקא.. רגע.. לא. זו הייתה רק התמונה הראשונה. ימינה, שמאלה, שמאלה, שמאלה…

הקלות הבלתי נסבלת שבלחיצה על הדק הביקורת, בחסות האנונימיות, היא מפחידה. טינדר מדגימה, עם כל תמונה שאני מעבירה בנונשלנטיות, עד כמה אוטומטית היא הרדוקציה שאנחנו עושים יום-יום לאנשים שסביבנו. עד לכדי הצד שאליו הם מסרקים את הפוני, סימטריות האישונים והפילטר של האינסטגרם. ואולי מה שמפחיד באמת, זה שזה לא העניין רק בטינדר, אלא ברוב סוגי האינטראקציות המודרניות שאנחנו מנהלים.

האפליקציה הזאת היא מעין מראה להתנהלות החברתית שלנו. כי הרי ככה זה בעידן עמוס הטכנולוגיה שאנחנו חיים בו. אנחנו כבר לא מסוגלים לומר שום דבר בפנים. בקושי בפנים של עצמנו. החומות שאנחנו בונים הולכות וצומחות גבוהות יותר, והסיכוי שמישהו יטפס עליהן הולך וקטן. אנחנו כולאים את עצמנו מאחורי גדרות ממוגנות של טכנולוגיה, אנונימיות, חוסר מחויבות וריחוק, ומאפשרים חרכים קטנים בלבד בדמות מתירנות מינית מזויפת, נגישות וירטואלית וזמינות תמידית, וקשרים שלא מחייבים אף אחד מאיתנו באמת לקחת הזדמנות.

יש לנו תחושה שאנחנו מעזים, רוצים, עושים דברים רק כשהם בדיוק נכונים לנו – אבל אנחנו מחפשים את "הבדיוק" הזה כל כך בבררנות, שאנחנו לא נותנים הזדמנות לאף אחד ולשום דבר. אנחנו מתייחסים לעצמנו בחשיבות עצמית כל כך גדולה, שאנחנו לא מאפשרים לאף אחד אחר לגרום לנו להרגיש קצת חשובים. אם לומר את האמת, אנחנו עד כדי כך מאוהבים בעצמנו, או לפחות באיך שאנחנו מציירים את עצמנו בפלטפורמות מודרניות דוגמת טינדר, שלא נשאר לנו "פנאי רגשי", כמו שאנחנו אוהבים לומר, להתעסק ברגשות של מישהו אחר.

ובדיוק בוואקום הזה נכנסת טינדר. האפליקציה הזאת משחקת עם האגו שלנו כמו עם יו-יו. "It's a match!" אחד ואנחנו מרגישים בעננים, כי הרי איזה יופי! בחור שאני יודעת עליו שום דבר חוץ מזה שגם הוא צופה מכור בסרטונים של  “Tasty”עשה לתמונה שלי לייק! כאילו שזו הייתה פעולה אמיתית!. מנגד, הבחור שבאמת רציתי שיעשה גם לי לייק, כי הרגשתי שבינינו זה חיבור אמיתי, עוד לא הגיב. הרי זה קטע ששנינו עוקבים אחרי הפוסטים של זהבה גלאון ויש לנו 4 חברים משותפים מהצבא, אז חייב להיות פה משהו שיכול לעבוד. אם הוא כבר היה רואה אותי, גם הוא היה מרגיש את הכימיה חוצת שבעה-עשר הקילומטרים שמפרידים בינינו, אני בטוחה.

מתוך ערוץ היוטיוב של CollegeHumor

ללכת בלי ולהרגיש עם

האפליקציה היא הארכה וירטואלית של אותו תהליך שעובר עלינו בעולם האמיתי. חוסר המוכנות להתחייב מבלי להיות בטוחים במאת האחוזים, הפחד להיפגע, האגו השמור בקופסא מרופדת קטיפה, שמא יחבל שלא לצורך; טינדר מאפשרת לנו לעשות בדיוק את זה, רק הפעם בליווי התחושה המדומה שקמנו מהכורסא ויזמנו משהו אמיתי. ללכת בלי ולהרגיש עם. הפאסיביות שלנו רק ממשיכה לבודד אותנו, כל אחד בקופסה המפוארת שלו, ועם כל match שנערם בחשבון הטינדר שלנו אחנו תוקעים עוד מסמר שנועל אותה.

והנה הגיע המאצ' המיוחל. דווקא הוא לא היה מהבחורים שפירגנתי להם בלייק ממבט ראשון, אבל היו כמה דברים שעמדו לזכותו. בכל זאת, עשרה חברים משותפים בפייסבוק לא הולכים ברגל. שיט. הוא שלח הודעה. לתרחיש הזה לא באמת התכוננתי. אוי לא, הוא גם שלח משהו מתחכם ולא בנאלי. איך מתמודדים עם זה? אני מרגישה את הדמות שבניתי מתערערת לי בין האותיות במקלדת של האייפון. למה הוא לא יכול היה לשלוח איזה "מה קורה?" מעפן שהיה לי קל לשלול על הסף, כי הרי אני מיוחדת מידי בשביל "מה קורה?" ובשביל "מה קורה?" אני לא קמה מהמיטה. או לפחות לא טורחת להקיש את 4 הספרות של הסיסמא שלי.

השיחה בינינו נמשכת נטו 5 דקות, ברוטו יומיים. בכל זאת, אי אפשר לענות מיד כשרוצים להיראות חשובים. אני באמת מנסה למצוא את המוטיבציה להתעניין, לתת לזה הזדמנות אמיתית, להבין על מה כולם מדברים. אבל איכשהו, משהו בשלוש תמונות, שם פרטי וגיל לא מצליח לעשות לי את זה. אני צריכה יותר מקילומטרים כדי לאמוד קרבה, אני צריכה יותר מחברים משותפים כדי לשתף, אני צריכה יותר מאפליקציה כדי לנהל אינטראקציה. אמיתית.

המסכים האלה שמאחוריהם אנחנו מתחבאים ניוונו אותנו, הקהו לנו את החושים, הפכו אותנו נכים ובה בעת גרמו לנו להרגיש שהם הקביים. נכון, תקשורת בינאישית במציאות היא קשה, מתסכלת, מביכה ומלאה בחוסר וודאות. אבל היא גם מרגשת, ומתגמלת ונעימה ואמיתית. וחוצמזה, יוצאים ממנה סיפורי היכרות הרבה יותר מעניינים מאשר "הכרנו בטינדר".

3 תגובות על “על אפליקציות ואינטראקציות

  1. Shani Zaarour
    יוני 23, 2016

    אדירה! כתבת נהדר

    אהבתי

  2. Bar Sheleg
    יוני 23, 2016

    מעולה !!

    אהבתי

  3. עומר מורג
    יוני 26, 2016

    גילוי נאות- אני ובן הזוג שלי הכרנו לפני מעל לשנתיים באפליקציית שידוכים. אמנם הפלטפורמה שלנו התיימרה להיות יותר מעמיקה, עם שאלון אישיות באורך הפסיכוטכני, והגדרות פרופיל באורך הנצח, אבל אם מחשיבים את העובדה שהוא פנה אלי כשעוד הייתי רק תמונה עם שם, אני מניחה שהפלטפורמה הזו לא שינתה הרבה. השימוש שלי באפליקציה לא היה רב, כי הוא היה הראשון שכתב לי ותוך שבועיים כבר זנחנו את האופציה של לחפש מישהו אחר, אבל יצא לי במעט זמן הזה להחליף אותיות עם אנשים מסוגים שונים.
    אני לא הייתי קופצת כל כך מהר בגנותה של טכניקת ההיכרויות הזו, היא כנראה מדגרה של לא מעט נרקיסיסטים חסרי יכולת או רצון להתחייב, אבל בשוליים שלה גדלה ומלבלבת כמות נכבדת של אנשים שהאינטראקציה הבינאישית הבסיסית לא באה להם באותה הקלות. אנשים שמשוועים ליחסים, אבל חסר להם הניצוץ הקטן שאמור להניע את כל העסק. אני בטוחה שכל אחד מאתנו מכיר מישהו כזה, אם הוא לא אחד כזה בעצמו. אז בימי קדם היינו סוחבים עד גיל יחסית מבוגר, ועד שאיזה חבר פופלארי שלנו היה מכריח אותנו לחצות את הרחבה ולהזמין את הבחורה ממול לרקוד- היינו נשארים לבד. דרך אגב- זו גם פלטפורמה מצוינת לאנשים שמסיבות, מועדונים או פאבים הם לא בראש סדר העדיפויות שלהם.
    אני חושבת שחשוב לזכור שהלימודים האלה והתואר הזה מלמדים אותנו כל הזמן לראות את הדברים בעין ביקורתית, אבל אל לנו לשכוח שהטכנולוגיה הזו היא לא תמיד שטנית ונבזית. ישנה סיבה למה זה כל כך מצליח ומדוע כל כך הרבה אנשים עושים בזה שימוש. כשהתחלתי לכתוב את התגובה הזו, עצרתי באמצע בגלל ענייני היום יום שהפריעו לי. בערב, ביקשתי לספר לחבר שלי על כל העניין, ותוך כדי הדיבור הבנתי שאמנם הכרנו דרך פלטפורמה טכנולוגית קרה, אבל עדיין יש לנו סיפור לספר (ועוד אחד יחסית משעשע, לדעתי).
    אז נכון, כשהנכדים שלי ישאלו אותי איך הכרתי את סבא, הסיפור שלי לא יהיה משהו שמישהו הראה פעם בסרט מצויר. מצד שני, הדייט הראשון של סבא וסבתא שלי היה משחק דוקים- וגם זה לא נשמע מסעיר או מרגש במיוחד. מה שבטוח, שלולא הפלטפורמה הזו, אני וחבר שלי היינו נותרים דחוקים בשני שולי המגרש החברתי, וגם אם היינו רואים אחד את השני מרחוק, לא היינו בטוחים מספיק לחצות- כי אנחנו לא לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים מה החוקים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-יוני 14, 2016 על ידי ב-טכנולוגיה וחברה.

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: